פמיניזם זה לכולם? מווירג'יניה וולף עד ויקי שירן

viky

כתבה: סיון סויסה

[sivanswisa@gmail.com]

[בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת תל-אביב; עוסקת בעריכה]

וירג'יניה וולף היא אחת מן הסופרות המוכרות והמדוברת ביותר בקרב החוגים הפמיניסטיים. המסה "חדר משלך" שכתבה ב-1929 נחשבת עד ימינו לאחד החיבורים הפמיניסטיים החשובים ביותר. במסה זו ניהלה וולף מאבק שמטרתו לשחרר את הדעות הקדומות בדבר נחיתותן האינטלקטואלית של נשים וביקשה לאפשר להן עצמאות יצירתית, כך שהן תוכלנה לכתוב, ליצור ולהיות חלק מן העולם התרבותי – עולם שרק מעט מאוד נשים הצליחו לקחת בו חלק. לפי וולף, עצמאותן היצירתית של נשים הייתה תלויה, ונראה שעודנה תלויה, בשני גורמים: מרחב פרטי משלהן והכנסה קבועה. כלומר נשים בעלות מרחב פרטי משלהן לא צריכות לדאוג לפרנסה, הן יכולות לשבת ולכתוב. אך האם אפשרות זו שהציעה וולף הייתה פתוחה בפני כל הנשים בחברה דאז? האם כל אישה יכלה להשיג חדר משלה, פרטיות והכנסה שתאפשר לה גם זמן פנוי ליצירה? שאלות כגון אלו שואלת גליה בנזימן ב"פתח דבר" ל"חדר משלך": 

"כיצד אמורה אישה ענייה, בת למעמד הפועלים, להשיג לעצמה חדר משלה וחמש מאות ליש"ט בשנה? האם היריב של אישה כזאת הוא אביה או בעלה, המונע ממנה זכויות וחירויות בסיסיות, או אולי היא קרבן של קיטוב מעמדי שאינו מאפשר גם לגברים עניים להשיג לעצמם מקום, פנאי, פרטיות וחופש כדי לממש את יכולתם האמנותית?"

שאלות אלו שלא זוכות לדיון אצל וולף מסמנות אותה כחוטאת בעיוורון פוליטי-חברתי מסוים באותו שיח שבו היא פועלת. בנזימן מוסיפה כי מבחינת הביוגרפיה שלה, וולף היא תוצר מובהק של משפחה ויקטוריאנית טיפוסית מן המעמד הבינוני-הגבוה, ולכן ניכר אצלה חוסר תשומת הלב לסוגיות הנוגעות למעמד הפועלים. למעשה, כותבת בנזימן, וולף מנהלת מאבק בשמן של הנשים הבורגניות, בנות המעמד הבינוני המבוסס, נגד המוסד המשפחתי הגברי המנצל אותן והחומס את עצמאותן ואת כוחן היצירתי, אך בה בעת מתעלמת מנשים, ואולי גם מגברים, ללא חדר משלהם או ללא כל אפשרות להשיג מרחב פרטי משלהם.

את הדיון בשאלות הללו אני מבקשת להעביר אל ה"כאן והעכשיו", אולי לא בדיוק אל המקום והזמן שלנו בקריאת מילים אלו, אלא אל הופעת הפמיניזם בישראל.  ניתן לומר כי בשורת המהפכה הפמיניסטית הגיעה לישראל בערך בזמן התפרצות המחאה של "הפנתרים השחורים". הפעילות הראשונות של התנועה הפמיניסטית הישראלית היו נשים אנגלוסקסיות ליברליות שהשתתפו בפעילות פמיניסטית עוד בארצות מוצאן ואליהן הצטרפו נשים ישראליות שחוו את הפעילות הפמיניסטית בזמן שהותן בארצות אירופה השונות או בארה"ב. פעילותן הייתה מושתתת על התפיסה שלפיה הדיכוי הפטריארכלי הוא גורל משותף לכל הנשים באשר הן וזהו הכוח המניע למאבק על שחרורן.  הפמיניזם בישראל יצר אצל הנשים רמת ציפיות גבוהה ואמונה שלפיה הצטרפות למאבק שחרור הנשים תיצור חזית אחידה אצל הפעילות. אולם, למרבה הצער, מהר מאוד החלו השסעים לקבל את ביטויים גם אצל פעילות התנועה הפמיניסטית. 

בשנת 1994 התחולל אירוע שזעזע את הפמיניזם בישראל. בכנס הפמיניסטי של אותה שנה בגבעת חביבה פרצו לבמה באירוע המרכזי נשים מזרחיות, ובאקט של מרד באשכנזיות, תוך האשמות באפליה ובגזענות נגדן, קראו לנשים המזרחיות לפרוש מן התנועה ולהקים קבוצה מובחנת משלהן. נשים ממוצא מזרחי הפסיקו עד מהרה את פעילותן בתנועה או צמצמו אותה למינימום וזאת בשל תחושה של ריחוק וזרות שהביא המתח והשסע העדתי אל תוך התנועה. אותות הפירוד הראשונים בין הפמיניסטיות המזרחיות לאשכנזיות החלו להיראות כבר בכנס הפמיניסטי התשיעי, והגיעו לכדי צרימה בכנס העשירי שהוביל להחלטה על קיום כנס בנפרד. אך האם רק תחושת ריחוק וזרות עדתית פילגה את התנועה הפמיניסטית בישראל?

נראה כי הסיבות לפילוג בין הנשים המזרחיות לאשכנזיות היו מורכבות פי כמה וכמה. רשימת הנושאים שעמדה על סדר היום הפמיניסטי כללה עניינים בעלי אופי אוניברסלי ועניינים ייחודיים למציאות הישראלית – עניינים שלרוב לא נגעו לנשים המזרחיות בעיקר מפאת מצבן הכלכלי. טענה זו מומחשת במאבק שהובילו הפמיניסטיות בשנים 1996-1995 למען זכותן של נשים להשתתף בקורס טיס. הנושא זכה להדים נרחבים ולעדיפות גבוהה משום שהוא עמד בצומת מרכזי של האתוס הישראלי, אך לא נגע לנשים המזרחיות. צורכי הנשים המזרחיות היו שונים ואלה לא קיבלו מענה באף אחד ממרחבי הדיון הקיימים. הפמיניסטיות האשכנזיות הוותיקות שהשתייכו רובן ל"אצולת הממון" הישראלית התקשו לייצג את האם המתקיימת מקצבאות הביטוח הלאומי, את פועלת הייצור מעיירת הפיתוח או נשים קשות יום משכבות סוציו אקונומיות נמוכות. הן גם לא היו מסוגלות לייצג את האינטלקטואלית המזרחית שלא היה לה אילן יוחסין או קשרים כאלה שיסדרו לה משרה במה שהוגדר כ"חונטה האקדמית האשכנזית".  הנושא של הנשים המזרחיות, המקיף כמחצית מאוכלוסיית הנשים בישראל, למרות מורכבותו וחריפותו הפמיניסטית, נדחק מסדר היום. בכתבה שפורסמה בכתב העת "מצד שני" עלו טענות שונות של פעילות פמיניסטיות מזרחיות בדבר סדר העדיפויות שהציבו נשות התנועה הפמיניסטית דאז:

 "אלה דברים שלא מדברים בכלל לחתך עצום של נשים שנאבקות על חינוך ילדיהן או על קבלת שכר מינימום. מה תעשה אישה שלא גומרת את החודש בדיון על 'איך להקים עסק חדש?' הפמיניזם שלנו הוא אחר, ההיסטוריה שלי היא אחרת, הדיכוי שאני עברתי כמזרחית הוא אחר. אנחנו פשוט יוצרות שיח פמיניסטי שונה מזה האשכנזי, וזה לגיטימי לגמרי". 

אם כן, כיצד ייתכן שבמסגרת שמטרתה לקדם את זכויות הנשים ככלל בחברה הישראלית נוצר פילוג שכזה? האם הפמיניסטיות האשכנזיות לקו בעיוורון בהתייחסותן לפמיניסטיות המזרחיות, בדומה לווירג'יניה וולף?

הספרות הפמיניסטית מציעה הסבר שנגזר מתופעות של עיוורון וחוסר מודעות להדרה של נשים בהקשר של הסדר הפטריארכלי. הגורם "המעוור" נעוץ בניתוח מקומן של נשים בהקשר המעמדי וקובע כי הנשים המזרחיות סבלו מהדרה כפולה – הן ביחס לגברים והן ביחס לנשים האשכנזיות.  הקרע בין הפמיניסטיות המזרחיות ובין הפמיניסטיות האשכנזיות, הוותיקות, שהקימו את יסודות התנועה בישראל וביססו אותה, היה אפוא בלתי נמנע. 

ויקי שירן, סוציולוגית וקרימינולוגית ישראלית, פמיניסטית מזרחית שנכללה בין הקולות הבולטים והמוקדמים בתאוריה הפמיניסטית בקונטקסט הישראלי, כתבה על הקושי של פמיניסטיות מזרחיות במציאות המתהווה:

"בחייה של פמיניסטית מזרחיות מצטלבים דיכויים על רקע מגדרי, על רקע עדתי ולרוב גם על רקע מעמדי. לכן היא מוצאת את עצמה נאבקת בכמה חזיתות. מול הדיכוי הגברי, מול הדיכוי הגברי-מזרחי, מול הדיכוי העדתי של נשים וגברים אשכנזים ומול מדכאיה ועושקיה כבת המעמד הנמוך. בנוסף, פמיניסטית מזרחית ערה גם למיקומה כמדכאת מתוקף היותה חלק מן הרוב היהודי המדכא את המיעוט הערבי-פלסטיני, נשים וגברים כאחד. כל אלה דורשים ממנה יכולת להבין תמונת עולם מורכבת, להתבונן בביקורתיות בעצמה ובמעשיה, לנוע בין קווי תפר של זהויות שונות ומתנגשות, ובעיקר לברוא עולם חדש תוך קעקוע לא-אלים של העולם הישן המדכא".  

המאבק הפמיניסטי הפך למאבק עדתי ופילג את הפמיניזם בישראל. הפמיניסטיות המזרחיות ביקשו מרחב משל עצמן כדי לקיים דיונים הקשורים בבעיות שלהן. פרופסור אלה חביבה שוחט, מרצה ללימודי קולנוע באוניברסיטה של ניו יורק, שהייתה שותפה ליָזמת הפירוד בין הפמיניסטיות המזרחיות לפמיניסטיות האשכנזיות, אמרה באחד הכנסים כי "דבר ראשון אנחנו צריכות מקום משלנו. מקום לנהל דיאלוג". באמצעות המרחב הפיזי, שאותו ביקשה וולף בעבור נשים, והעיסוק בתכנים משותפים, מנסות נשים מזרחיות להבין כיצד עוצבו חייהן על ידי מערכות דיכוי משולבות של מגדר, אתניות ומעמד. למעשה, הפמיניזם המזרחי ניסה ועדיין מנסה לתת ביטוי להיבטים השונים של הזהות המזרחית-הנשית מתוך המחשבה שלנשים המזרחיות יש סיפור חיים שונה והיסטוריה שונה משל הנשים האשכנזיות. המודעות הפמיניסטית של נשים מזרחיות, אם ניזכר במילותיה של ויקי שירן, צריכה להתבסס ראשית על היותן נשים העומדות מול הדיכוי הגברי, מול הדיכוי הגברי-מזרחי, מול הדיכוי העדתי של נשים וגברים אשכנזים ומול מדכאיהן ועושקיהן כבנות המעמד הנמוך. למעשה, מדובר בתהליך שתכליתו להפוך אותן ממודרות למוכללות  – הן בפני נשים, הן בפני גברים והן בפני החברה הסובבת אותן. 

זהות נשית, מזרחית, פמיניסטית היא זהות מורכבת ובעלת פנים רבות ללא כל ספק, והיא נעה ומתחדשת כל הזמן, מבקשת לברוא את עצמה מחדש בעולם שביקש לתחום אותה בגבולותיו. אסתר שקלים, משוררת פמיניסטית מזרחית, מתארת את מפגש הזהויות שלה במילים האלה:

"אני אישה בכל רמ"ח איברי, אני ישראלית, אני פרסייה, אני דתייה, אני לבד אבל הייתי שמחה למצוא בן זוג. כל אחד מהמרכיבים האלה הוא חלק מכריע בזהות שלי, אני גם בעד שוויון מגדרי ואני בפירוש כותבת שירת נשים משום שאני יודעת שאם אני לא אעשה למען הזהות שלי כאישה, אף אחד אחר לא יעשה זאת למעני."

בל הוקס אמרה ש"פמיניזם זה לכולם". פמיניזם רלוונטי בכל מקום ובכל זמן. אך כדי להבטיח שתנועה פמיניסטית תמשיך להיות רלוונטית לחיינו, תיאוריה פמיניסטית של חזון חייבת להתחדש כל הזמן, ולהתייחס אלינו במקומות שבהם אנו חיים, בהווה שלנו. וירג'יניה וולף סללה את הדרך לנשים רבות בחיפוש אחר עצמאות יצירתית והעניקה להן כרטיס כניסה לעולם שהיה סגור בעבורן. על אף הביקורת בדבר "עיוורונה" בנוגע לנשים מסוימות, ייתכן שללא משים היא תרמה גם להן בהרחבת גבולותיו של ה"חדר" שעד אז היה נחלתן של אחדות. אולי הרעיונות שהציגה והגדרתה את המרחב הפרטי כמרחב של זהות אפשרו גם לנשים שקולן נבלע בחדרי התנועה הפמיניסטית, בהן פמיניסטיות מזרחיות, לשאוף למרחב משלהן, מרחב לכינון זהות.

אודות dones7

צוות כותבות
פוסט זה פורסם בקטגוריה כלכלה اقتصاد, מגדר ועבודה الجندر والعمل, פמיניזם نسويّة. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s